<h1>שו"ת הרשב"ש סימן תקל"ב</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ההיא דתנן [נדרים צ' ע"ב] בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו', הנז' לעיל מזה שהבאתי ממנה ראיה שאדם שהודה שעבר עבירה הוא נאמן ואין לומר בו אין אדם משים עצמו רשע, דההיא דאין אדם משים עצמו רשע אינה אלא לענין עדות והשבת אבידה דההיא דטמאה אני לך וכו' באשת כהן היא, וההיא מה סתירה יש בה לדברי, דהא מתניתין דאוקמוה בגמרא באשת כהן הוא משום שאמרו תצא ותטול כתובה דאלו באשת ישראל אם באונס מותרת היה לו ואם ברצון אין לה כתובה, הילכך ליכא לאוקומה אלא באשת כהן ובאנוסה משום דאנוסה אסירה ליה לכהן, אבל מ"מ אם אשת ישראל היא והודית שזינתה ברצון מפסדת היא כתובתה, ולמשנה ראשונה יוצאה בלא כתובה ואסורה היא על בעלה, אבל למשנה אחרונה אם בעלה מאמינה כתבו התוספות שהיא אסורה לו וכן כתבו האחרונים ז"ל. ובאשת כהן נמי אם מת זה הכהן אסורה היא לינשא לכהן אחר, דטעמא דלא האמינוה במשנה אחרונה מחשש שמא עיניה נתנה באחר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א) [פי"ח ה"ט] מהלכות איסורי ביאה, ונראה שלמדה ז"ל מדאמרינן התם בגמרא דאם מת כהן בעלה אסורה היא לאכול בתרומה. ואעפ"י שהראב"ד ז"ל כתב שאם נתנה אמתלאה לדבריה שמותרת לינשא לכהן אחר, הרב בעל מגיד משנה ז"ל סמך דבריו בראיות נכונות. וכן אני אומר על פי דרכו של הרמב"ם ז"ל באשת ישראל שאמרה שזנתה ונתאלמנה שאסורה לינשא לכהן, וטעמא דאנחנו לא התרנוה לבעלה אלא מחשש שמא עיניה נתנה באחר, וכיון שמת בעלה נשאר דינה כדינה דמשנה ראשונה ואסורה לכהן, א"כ הרי האשה הזאת על פי עצמה נעשית זונה, ולא אמרינן בה אין אדם משים עצמו רשע. ומשנה שלימה שנינו בריש פ"ק דסוטה [ו' ע"א] אלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני וכו'. ומה שאמרת שכל התלמוד הוא מלא מזה דאין אדם משים עצמו רשע, ולמה אינך יודע לפני מי אתה מדבר, שהרי כל אותן הלכות לא נזכרו אלא לענין עדות.
וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עדות [ה"ב], אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או לוה ברבית אעפ"י שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבלה או שבעל אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם שני עדים שאין אדם משים עצמו רשע, לפיכך ראובן שהעידו עליו וכו', והביא ההלכות הנזכרות בגמרא בפ"ק דסנהדרין ובפרק זה בורר, ודבריו מבוררים שם שלא נאמרו הדברים אלא בעדות בלבד. ומפורש מזה בפי"ח מהלכות סנהדרין [ה"ו] וכתב זה לשונו, גזרת הכתוב הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שני עדים, וזה שהרג יהושע את עכן ודוד לגר עמלקי בהודיית פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה מן העמלים מרי נפש הוא המחכים למות שהם תמיד תוקעים החרבות בבטנם ומשליכין עצמם מעל הגגות כך זה ויבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזרת מלך היא. ומאחר שרבינו ז"ל טורח ונותן טעם ואומר שגזרת מלך היא ולא נתן טעם שאין אדם משים עצמו רשע שהיא הלכה רווחת, אלמא שלא נאמרו הדברים אלא לענין עדות, ולפיכך כתבה בהלכות עדות ולא הזכירה כלל בהלכות סנהדרין לענין מלקות ומיתה. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה [ח"ב סימן רל"א] דאין [אומרים אין] אדם משים עצמו רשע אלא לענין עדות אבל [לענין] להודות שעבר עבירה ושהוא רשע אין אומרים בו אין אדם משים עצמו רשע, והביא ראיה מדתנן בכריתות בפרק אמרו לו [י"ב ע"א] מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, וכן בפ"ב דקדושין [נ' ע"א] גמרא ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי, והדבר ברור שלא נאמר אין אדם משים עצמו רשע אלא לענין עדות (בעלה) [בלחוד] איתמר בגמרא.
